נועה הולכת לסופר עם שלושת ילדיה. נופר בת השנתיים רואה במבה. כשנועה מסרבת, היא משתטחת על הרצפה וצורחת.
נועה מנסה להתעלם ולבסוף קונה לה במבה. אלעד ועומרי בני 5 ו 7 עסוקים במריבתם הקבועה – מי ישחק עם המחשב כשיגיעו הביתה מהר מאוד הם מגיעים לטונים גבוהים ולמכות. נועה צועקת, מאיימת שאף אחד לא ישחק במחשב ומנסה לסיים את הקניות במהירות. היא חוזרת הביתה מותשת וכועסת. סביר שסיפורים דומים, בווריציה זו או אחרת מהווים חלק בלתי נפרד מההווי היומיומי של כל הורה. ברגעי יאוש נדמה לרוב ההורים בעיקר האימהות , שזו תמציתה של ההורות לצעוק, לאיים, לנסות לפשר, להיכנע.
סיבה אחת למצב זה היא שילדים אוהבים לעשות מה שמתחשק להם, לקבל כל מה שרוצים מיד ולעיתים לריב (ואנחנו לא?). אולם מעבר לכך, הרבה הורים
בימנו קצת מתקשים להציב גבולות. מדוע? בעבר, בדור הקודם, מילה היתה מילה. מספיק היה מבט אחד כדי שנשתתק ונעשה מה שביקש. זה נקרא "חינוך סמכותי", וללא ספק היו לו גם חסרונות. בשנות ה-50 קמה ריאקציה לגישה הסמכותית. הגישה המתירנית, שהטיפה לחינוך ללא גבולות, כדי לתת לילד להתפתח בהתאם ל"טבעיותו". אולם, סביר שגם חינוך סמכותי וגם חינוך מתירני מפתחים אצל הילד דימוי עצמי ירוד. כיום המגמה היא לשלב בין שתי הגישות. נתינת חופש ועצמאות, עם גבולות. אולם, הגישה המתירנית עדיין גורמת להורים מסויימים לבלבול, הורים אלה מפרשים את המסר החינוכי הדמוקרטי כשוויון מלא, בו לילדים יש זכות החלטה לגמרי שווה כמו להוריהם. הם שוכחים שגם בדמוקרטיה יש מנהיג. שהוא בסופו של דבר המחליט. הורים אלה מגדירים עצמם כחברים של הילדים וחשים שאם יציבו גבולות יפגעו בספונטניות שלהם ויגרמו להם רע.
הסבר נוסף לקושי להציב גבולות נעוץ בתופעה חברתית שכיחה בעשורים האחרונים והיא הפיחות במעמד ההורה, הגורם לו לחשש להתעמת עם הילד. זאת בגלל שאנו חיים בחברה בה הצעיר הוא יפה וטוב יותר וכן העידן של מומחים, בו ההורים מוצפים במידע רב לעיתים סותר, המביא אותם לפקפק בסמכותם כהורים.
גם להורים עובדים, המגיעים הביתה וחשים אשם וצורך לפצות או "אין לי כוח לריב" עמדת פתיחה לא מוצלחת בהצבת גבולות.
קיימים מספר מערכים משפחתיים ספציפיים, אשר מקשים על הצבת גבולות, כגון פער קיצוני בהשקפות החינוכיות של ההורים, הורים בקונפליקט והורים שאינם נותנים גיבוי זה לזה.
למרות הקשיים בהצבת הגבולות, ילדים זקוקים להם. גבולות נותנים לילד תחושת ביטחון. הוא חש שיש מישהו אחראי, ששומר עליו. הורה שלא מציב גבולות נתפס כחלש, כמישהו שלא ניתן להישען עליו בשעת הצורך. גבולות גם משדרים דאגה ואכפתיות. מעניין שנמצא ילדים שגדלו במשפחות בעלות חינוך מתירני קיצוני חשו שלאף אחד לא איכפת מהם ("לא מעניין אותם מתי ואם בכלל אני חוזר הביתה").
גבולות מגינים, כמובן, מפני סכנות חיצוניות, אולם גם מפני "סכנות פנימיות". בעיקר בגיל הצעיר, לפני שהילד מפנים את הגבולות הוא חושש להיות מוצף מדחפיו התוקפניים. כשיש גבולות = הוא מרגיש שיש מישהוא חזק מבחוץ שלא ייתן ליצריו להשתלט עליו.
גבולות גם מפתחים תחושת שליטה פנימית. הילד לומד מן המבוגר לשלוט על דחפיו ולהציב גבולות לעצמו בתהליך של הפנמה.
גבולות גם נותנים תחושה של עולם עקבי וברור. ידיעה מה צפוי. לילד ברור שאם יעשה א' יקרה ב'. זה נותן לו תחושת שליטה וודאות.
גבולות מאפשרים לילד להסתגל לחוקי המציאות, להשתלב בחברה על ידי מה מותר ומקובל. זאת כדי שהילד ידע לתפקד מחוץ למשפחה. גבולות גם מפתחים תחושה של נפרדות ועצמאות. הם מאפשרים לילד חוויה של עצמו כאחד מהוריו-הם רוצים כך ואני רוצה אחרת.
ולבסוף, לכאורה למרבה הפלא, גבולות מונעים כעסים. במצב ללא גבולות, כאשר אין ציפיות מוגדרות והתייחסויות קבועות מראש למילוי או אי מילוי של הציפיות יש פתח להרבה אי הבנות, מאבקי כוח וכעסים. הצבת גבולות נעשית על מנת לחסוך זאת.
