ילדים הם אנשים קטנים וחדשים בעולם, ובשבילם הוא מסתורי וגדול הרבה יותר מאשר בשבילנו המבוגרים. הם קטנים, והדברים המקיפים אותם נמצאים לעיתים מעבר לטווח השגתם הפיסית והמנטאלית. כל התנסות היא חידוש, כל מפגש ראשון חופן בחובו הפתעה, כל פעולה צפויה להתייחסות של מבוגר. קשה לרמות ילדים, הם עדיין לא עטו מספיק שכבות של ידע, ניסיון ונימוס, יש להם חוש טבעי למה שנעים להם, וסקרנות שגבולותיה לא קובעו במוסכמות. פאול קור לקח ילדים ברצינות וסיפק לעיניהם חוויה, שרק אם מפרקים אותה למרכיביה ניתן לפענח את הקסם והתחכום שבו.
פאול קור בספריו פנה לכלל: הורים וילדים כאחד. ספריו מכילים ערכים פסיכולוגים חיוביים, מעודדים טיפוח מודעות עצמית ודימוי עצמי חיובי וכן פיתוח תחושת אחווה.
להלן טעימה וחשיפה לספריו, וכן פענוח בעולם הקסום שטמן פאול קור בספריו.
"המטפס הקטן והפרח הזוהר"
בארץ ההרים המופלאים, על הר גבוה מכולם, צומח פרח נדיר ביפיו…
בעמק, מול אותו הר, גר מטפס הרים קטן.
כל יום היה נושא את עיניו למעלה.
הוא רצה את הפרח הנהדר לעצמו… מה עשה, ומה בדיוק קרה?
מטפס ההרים הקטן, אשר חמד בפרח מפיץ האור, טיפס על ראש ההר,
קטף את הפרח וגילה ברדתו לעמק כי זוהרו של הפרח נעלם. חיה הררית- יעל – הסבירה לו שהפרח זוהר רק ממקומו בראש ההר, ולקחה את המטפס על גבה חזרה על הפסגה, שם הושב הפרח אל מקומו והפיץ אור.
הספר מעלה את הרצון שלנו להשיג את כל הדברים שליבו חפץ. הוא מציג לקורא כי ישנם דברים אשר אין הם שלנו, או לחילופין כי לא נוכל לקבל מסיבות שונות. בדרך אותה עובר הקורא , באופן סמוי, מועצמת תחושת ההקשבה לעצות האחר, בהקבלה אלינו ההורים. היעל, שניסתה להניע אותו מפעולת לקיחת הפרח, היא המסייעת לו גם לחזור מטעותו ולתקן את פועלו, וכך גם תפקידנו. לתווך לילד, לשקף את פעולותיו, אך גם אם בחר להתנסות בדרך השונה מצפיותינו, תפקידנו לעזור לו לפנות אל הדרך הנכונה ולהעצים התחושה כי אנו תמיד פה על כל בעיה.
"היכן העכבר?"
מה קרה לגברת ברכה? למה היא צורחת ככה? ולמה השכונה כולה – שוטרים, כבאים חלילן וחתול – מתרוצצים כולם בין הדפים ומחפשים עכבר? והאם אתם יכולים לעזור להם למצוא אותו?
זהו ספר שעיקרו מהתלה חזותית מקסימה המבוססת על חיפוש העכבר.
קור הפריד בתחכום בין שני מסלולי חיפוש מקבילים:
חיפוש אחד מתבצע על ידי תושבי השכונה – שמנמנים, מגוחכים, לא צעירים,
קולניים, והיסטריים – שבפניהם עומדת משימה אבודה מראש; העכבר שלהם לא ימצא. יפוש שני מוצב כאתגר לפתחם של אנשים בשר ודם, קוראי הספר.
על אלה לגלות עכברים קטנים, עשרה במספר, מוטמעים בתוך האיורים. אנו, הקוראים נהנים מתוך ההמולה המוגברת המתארת את תהליך החיפוש.
"הילד שאהב את הירח"
סיפור מתוק על ילד קטן שדואג ועוזר לירח ענק ורחוק בכוח,
ברצון וברגישות. בגלישה חיננית וכמו-טבעית מעולם מוחשי
ובטוח לפנטזיה, הילד טס על ציפור ועל כוכב שביט כדי להביא
לירח הצונן והקירח כובע צמר סרוג וססגוני.
גדילת הירח מסהר לעיגול מלא היא חלק מהאנשתו.
הילד מקיים עם הירח "דיאלוג חד צדדי" לכל אורך הסיפור.
הוא מעודד את גדילתו ומביע את דאגתו: "היית בננה רזה ודקה/ ועכשיו – סהרון!" . הקורא כמו אם הילד, משוכנע שהמסע לירח, המעלה הד רחוק של סיפורי עם עתיקים, היה אך חלום. רק הילד רואה את הירח דרך חיתוך החלון כשהוא חבוש בכובעו החדש. רק אחרי שהילד נרדם, הירח "מגיב" ומחייך – נקודת סיום שנותנת גושפנקה לעולם פנימי קסום של דמיון ומאשרת את רצוננו להאמין בכוחו האינסופי. אם לא די בכך, הגיבור הקטן, הילד, מתוגמל על העזה ועל פעולה מתוך סקרנות או טוב-לב. אלה מסרים המעודדים כל ילד לקבל את עצמו ולהאמין בכוחו, למרות זעירותו וגילו הרך.
"פרח פרח אל תבכה"
בשביל הגן הולך ליאור ביד גלידת שוקולד הוא מלקק והגן צוחק כשנגמר
הגביע אמר ליאור את אגיע אזרוק ושמע פרח מתחיל לבכות מה קרה עוד
לליאור ? האם חלם?
ליאור לאחר זריקת הגלידה נרדם וחולם.
חלומו לא טוב. דרך חלימת חלום זה, נוצרות הזדהות והבנה – הוא עצמו
הפרח המתכסה בזבל. רצף ערמת הזבל, דחוס ואלים, מנוגד באופיו לסיפור
הפסטורלי. תחושת המחנק שהילד/פרח חשים מועצמת באמצעות התערבות פיסית
של צורת הדפים ואיורם על ידי פאול קור.
הספר מעלה את הסוגיה של שמירה על הסביבה, מעלה את ערך אהבה לטבע ותוך כך פונה להיבט הרגשי של הילד ומאפשר לו להתבונן בנעליו של הפרח כלפי העולם וליצור בקרבו תחושת חמלה, פגיעה תוך התמודדות עם "החנק" המתקבל עד להתרה.
"צפרדעון לך לישון"
צפרדעון, לך לישון כבר לילה, מאוחר… אבל הצפרדעון לא רוצה ללכת
לישון. הוא פוחד. הוא לא יודע אם מחר, כשיקום, הכל יהיה אותו דבר.
"כי כשעוצמים את העיניים לא יכולים לראות איך שהמים והשמים והאור – אז איך יודעים אם זה בכלל יחזר?" אבל גם לסיפור הזה יש, כמובן, סוף טוב,
והצפרדעון הולך לישון.
ספר זה מטפל ברגישות באי הנחת הקודמת להירדמות,
האופיינית כל כך לילדים. אצל ילדים חושך, הירדמות ושינה מקבילים באופן סמוי למוות ומעוררים חרדה מפני הלא נודע ומפני מצב של חוסר שליטה. הם נעזרים בטקסי שינה אישיים, ופעמים רבות הטקס כולל הקראת ספר נעים.
בעצם צפרדעון פוחד שהמעבר לשינה הוא חד-כיווני ואין ממנו חזרה לעולם הדברים המוחשיים. הוא מקבל מאמא שלו ליווי שליו בפרידתו מהיום המסתיים, ואישור מרגיע ואופטימי שיום מחר יהיה נעים וחוזר כרגיל – כמו שכל הורה ומבוגר אמור להבטיח לילדו כדי לעזור לו לגרש מחשבות מאימות ופחדים.
זהו ספרו האחרון של פאול קור, שמלאכת הכנתו הושלמה לאחר מותו. אבירמה גולן, שהלבישה את רוב סיפוריו המצוירים של קור במילים, הוסיפה גם כאן חרוזים, כמעין פרידה מהצייר ודמויותיו הצבעוניות, האופטימיות ומלאות החיים.
"לפעמים"
ספר זה הוא פורטרט מתמשך של ילד ג'ינגי, שמשנה את הבעת פניו
בכל כפולת עמודים, בהתאם למצב רוחו המתואר בקיצו:
"לפעמים/ אני/ כועס" ואחריו: "ולפעמים/ אני/ מחייך" וכו'.
לאורך כל הספר פניו העגלגלות של הילד מופיעות בכל דף ימני
בגודל ומיקום זהים, כשטח צבע ורוד וחלק עליו מאופיינות
ההבעות המשתנות ברישום עיפרון, טוש וצבע. חלק מצד פניו של הילד נחתך ומושלם על ידי המשך הדיוקן בדף שמתחתיו. השלמה צורנית זו, בליווי טקסט בגוף ראשון, מזמינה ומחזקת באופן לא מודע אצל הילד הקורא תפיסה שלמה של עצמיות, תוך קבלה ואישור למצבי רוח שונים, בעיקר לאלה הנחשבים כ"פויה". פאול קור מסיים את הספר ב"אבל / רוב הזמן/ אני / שמח!/ ואתם?"
ספר זה מציג חיבוטי נפש פנימיים, המתגלים באי שביעות רצון מזהות אישית, המוביל למסע חיפוש אחר תחליפים, שבסופו תמיד חזרה מתוך השלמה לזהות המקורית.
