איך לעשות שילדים יאהבו קריאה? זו שאלה שאין עליה תשובה, משום שאי אפשר להכריח לאהוב… יש ילדים שיש בתוכם חיידק של קריאה. אלה יקראו אפילו אם יפריעו להם, אפילו אם יכבו את האור מעל מיטתם. לאחרים צריך לעזור על ידי זה שיזמנו להם ספרים וישוחחו איתם אבל לא בכוח ולא בחינוך.
בשום פנים ואופן לא לחנך לקריאת ספרות.
אבל, יש דבר שאפשר לעשות: כשהורה מספר לילד קטן סיפור, אין תחליף לסיפור הזה. הוא עושה אז את התשתית הסמויה והגלויה לספרות. לפעמים הוא מספר סיפור שקרא בספר, או על מה שמעסיק אותו. שניהם טובים באותה מידה, ובלבד שלא יספר מתוך תקליט…
כשאם מספרת לילד סיפור היא מתכוונת אליו, אל הילד הזה, אל המידות שלו. התקליט הוא מספר אנונימי, לילד אנונימי. אפילו אם המספר הוא גדול השחקנים, אין כאן התכוונות לילד. הדברים המסופרים הם בידור לשעה ולא הסוד ששוקע בנפש פנימה ועושה את התשתית, האור והאפלה שבנוכחות האם והסיפור. פעם עשו זאת הסבתות. כעת שולחים אותן לבית אבות. וכיוון שההורים מאוד עסוקים, נוח לתת לילד ספר עם תמונות של קיטש גדול, מקוריינות על ידי שם גדול וחסרות נוכחות של אדם לאדם. אדם לאדם עם סיפור, זה הדבר המבוקש…במצב בו ישנה נוכחות יש כיף.
סיפורי הילדים הלקוחים מהלשון המדוברת, ברבים מהם אין כישרון, אלא התחנפות למצב הילדותי, ומציאת חן קל מידי, שאין לה דיווידנדים בעתיד. החתירה לדבר בשפת הילד, כדי שיבין, היא הכוונה להשאיר אותו בחדר הילדים לעולם, ולפתות אותו להאמין שהנחמד שם, בחדר הילדים, הוא העולם…
אסור לפחד ממילים קשות, מסוגננות, גבוהות. ובעת הקריאה-לא להסביר יותר מידי, לא להבהיר מילים קשות. זה רצון להועיל, שעושה תוצאות מטופשות. יום אחד, בעוד כמה שנים, פתאום הילד יתפוש שהמילים המשונות, שמונחות לו באפלת בטנו מתחת לריאות וללב, יש להן מובן. הוא ימצא אותן בתנ"ך, במילון, במחשבה הגיונית.
אסור לסיפורים להיות נקיים מצרות העולם, ורק מאירי פנים, ורק סוף טוב. בעולם יש מחלות, ובעולם יש זקנה. בעולם יש מוות, והבית מלא הרי צרות…אסור להרחיק אותם וליצור עולם בדוי, מלאכותי, של הכל טוב וסוף טוב…לא לפברק עולם סטרילי, מסובן והיגיוני, כדי שלא יזיק לילד.
במה גדול כוחו של הסיפור מכוחו של הסיפור הטלוויזיוני? בנוכחות הקרובה של המספר, ובעיקר בלשון, בעולם המילים, בקסם המילים, בשיגעון שבמילים.
הביא לדפוס יהודה אטלס בעיתון 7 ימים.
