שעת ערב, האוויר החם עומד מלכת וכל רצונותיכם ומאווייכם ממוקדים כרגע באכילת אבטיח קר וקריאת עיתון ואם אפשר – בשקט.
אבל חלומות רק לפעמים מתגשמים והנה זה מתחיל: "אמא, אני רוצה גלידה. אבא, אני צריכה כסף. קחו אותי לקניון. תביאו לי. תנו לי ללכת. תשחקו איתי ו… נו כבר". מי שהגיגים אלה אינם נשמעים בביתו בתדירות של לפחות פעם בכל כמה שעות, שיעמוד.
היכולת שלנו כהורים להגיד לעיתים לילדנו "לא" היא אחת מבסיסי ההורות והחינוך. בעיקר כשזה נוגע לביטחון ולבטיחות, כאשר קיימת דאגה לבריאות, כשיש אילוצים מהסביבה: מחסור בכסף, הורה עסוק, מפריע לשכנים, כשההורה יודע שהילד יכול לעשות משהו בעצמו.
אבל בחיים כמו בחיים – הבנה ורציונאל לחוד ותפקוד בשטח לחוד. זה מאוד קשה ולא תמיד אנחנו עומדים במשימה, או אם לומר את האמת – רבות הן הפעמים בהן אנחנו לא עומדים בה. למה? אינסוף טיעונים (שלא לומר, תירוצים): כי "לא" יוצר מצב של מתיחות, כי "כן" מאפשר שקט תעשייתי קטן ונחשק, כי להגיד "לא" פותח חזית וויכוחים, מו"מ בלתי נגמר וניג'וסים.
להגיד "כן" יותר קל ובזה זה נגמר ואפשר לחזור לעניינים שלנו. להגיד "לא", לעומת זאת, עולה לנו ברגשי אשם (ומהם יש לנו כבר די הרבה, תודה) ורצון לפצות בכל מחיר, כי הרי גם ככה אנחנו כל היום בעבודה והילד לבד, כי הרי רק התגרשנו והילד סובל, כי נולד לו אח וקשה לו, כי חם בחוץ, כי הוא סובל בבית הספר, כי לשכנים כבר יש, כי גם אני הייתי כזה ויצאתי לא רע. והחשוב מכל – כי אנחנו לא עומדים בלחצים, לא עומדים בסחיטה האמוציונאלית, בכעסים, בבכי ובהתפרצויות.
ואז, אין פלא שאנחנו מוותרים, נכנעים להפצרותיו של הילד לבטל את ה"לא" והלא הראשוני התקיף משהו הופך ל"לא" רופס ובסופו של דבר הופך ל"כן" וכדי לא לצאת לגמרי פראיירים נוסיף איזו סיומת "אבל שזו תהיה הפעם האחרונה".
והילד מצדו? הוא לא אוהב לשמוע את המילה "לא". זה, אגב, לא מונע ממנו להגיד אותה, בעיקר לנו ההורים, די הרבה (אבל זה כבר נושא לפעם אחרת). לעיתים נדמה שהוא בכלל לא מכיר את המילה הזו, אבל בינינו, מי אוהב שאומרים לו "לא"? זה באמת לא נעים, מרגיז, מעליב ומתסכל ואז הילד הקטן וגם הילד הגדול שלנו יגיב בצורה ההגיונית-הטבעית היחידה: הוא יבעט, יתווכח, ינסה לשכנע, יבכה, יתרגז, ייעלב, ואפילו יצהיר שאנחנו ההורים הגרועים ביותר עלי אדמות כי הרי "לכולם מרשים ורק אתם לא" .
זה בסדר. זה התפקיד שלו. התפקיד שלנו, לעומת זאת, הוא לחנך לדחיית סיפוקים, לרכישת יכולות איפוק, ריסון ויכולת עמידה בלחצים. לא ניתן להפריז בתרומה של כל אלה לאושרו של ילדנו וליכולתו למצות את הפוטנציאל הגלום בו.
אז איך אומרים "לא" ונשארים בחיים ואפילו מרגישים עם זה טוב?
קודם כל – להגיד כן
ראשית וחשוב מכל, בשביל להגיד "לא" ולהרגיש עם זה טוב, צריך להגיד "כן" והרבה – לחבק, לעודד ולפרגן על כל שביב וניצוץ של התנהגות נאותה שהילד מפגין.
לא לשלוף תשובה
היו שקולים באמירת ה"לא". היו בטוחים שאתם באמת מתכוונים ל"לא" ולא סתם שולפים אותו בגלל מצב רוחכם הרגעי. אם אינכם סגורים אם לסרב או לא – אמרו לילד "אני רוצה לחשוב על זה" או "אני רוצה לבדוק עם אמא/אבא". חשיבה שקולה זו תסייע לכם לעמוד בלחצים לאחר מכן.
חזית אחידה
היו ברורים, חד משמעיים, אחידים ועקביים לגבי מה שאתם מצפים, מה מותר ומה אסור בביתכם – כי אם אבא מרשה ואמא לא, אז לאמא הרבה יותר קשה לומר זאת.
הכנה מראש
הכינו את הילד לקושי הצפוי והציעו לו דרכים אלטרנטיביות: "אנחנו נכנסים לחנות לקנות כמה מצרכים. אתה בוודאי תרצה גלידה, אך אני מזכירה לך שיש לנו כבר וכשנגיע הביתה נוכל לאכול ממנה".
מה כן אפשר?
הגידו גם מה "כן" כי זו לא תמיד משוואה שווה. המשפט "אני לא מרשה לך לדבר כך לאחיך" מעביר את רצינותכם וכוונתכם נפלא, אך לא מלמד איך כן להתנהג. "אני מבקשת שתדבר אליו בשקט, ברוגע ושתשתמש במילים ראויות".
מדברים רגוע
ברגע האמת – עימדו מקרוב, צרו קשר עין, דברו בשקט, ברגיעה, קצר ולעניין. היו אופרטיביים וספציפיים.
אל תתנצלו
בשום פנים ואופן – לא להתנצל, לא להסביר (לא כרגע, כשהילד משתולל), לא להסס.
יחד בנחישות
החזיקו ידיים, תימכו אחד בשני והיו חזקים. כאשר הילד יחוש וידע כי שניכם לא מתכוננים לוותר, הוא יקבל את ה"לא" וימשיך בשיגרת יומו, לאחר שלמד פרק חשוב בבית הספר של החי
